גיליון #1
2006-02-21

ברוכים הבאים לגיליון הראשון של obvious/, או "הטור הברור" אם אתם ממש מתעקשים...
אז קודם כל, כדי להבהיר קצת מה לעזאזל כולנו עושים פה (הכוונה לי ולשלושת החברים שלי שאומרים לי שהם קוראים את הטור כדי שאני לא אעלב).
אז ככה: נכון שכולנו חיים במדינה המלאת צרות הזאת ולעיתים מחפשים איזה שהוא משהו שיראה לנו שאנחנו לא לבד, שיחבר אותנו לכל אותם אלו שמרגישים כמונו.
תנו לי לגלות לכם סוד. גם אתם, כמו כולם מחפשים משמעות. פה לא תמצאו אותה. אבל מה שכן תוכלו למצוא פה, זה המון שטויות כיפיות ובכלל, זה המקום להתחיל.
אז לפני שנעבור לסקירה קצרה של מה שהיה לנו השבוע, הייתי רוצה להכיר לכם את החבר שילווה את הטור שלי ואימצתי אותו למען מטרה זו- Captain Obvious.




טוב, תודה קפטן. נחזור אלייך אח"כ.
אז מה היה לנו השבוע? סה"כ שבוע די רגיל.... אתמול תפסתי קצת ראש והרי אתם יודעים שכמה בירות טובות יכולות להיות הפיתרון לכל הבעיות שלכם.




(אכן בירה יכולה לעשות פלאים)
בקיצור, התחלתי להתכתב עם איזו אחת באינטרנט ואנחנו זורמים וזורמים... ואתם יודעים, זה נראה מבטיח. התחלנו להחליף תחביבים, שאיפות ועוד. ואז הגענו לחלק של התמונות...
עכשיו תסבירו לי לאט, שאני אבין. איך לעזאזל תמיד הבחורות שכותבות את הדברים הכי יפים, הכי רגישים, הן בסוף פרחות קטנות שרק רואות את האשכנזיות שלי ובורחות??!




כן, תודה קפטן. בכל מקרה, אח"כ מגיע הסוג השני... אילו המצ'וקמקות, שאתה רואה עליהן שהן מצ'וקמקות ואז הן שולחות לך תמונה של ג'וליה רוברטס, יענו לא תשים לב. נו, באמת.... לפחות השאירה אותי עם תמונה של ג'וליה.... כן.... כבר חוזר. (בינתיים תהנו מהתמונה)




אבל תפסתי ראש, וכמו שאמרתי זה תמיד משפר את המצב, אבל מזלי בצ'אט לא שפר... בעצם מזלי בכלל לא שפר. יותר מאוחר אפילו ננשכתי ע"י כלבה וזה היה די מעצבן... אבל לא נורא. הכל עובר למחרת. יותר נכון, הכל חוזר להיות אפור ומשעמם יותר... אבל האמת בוא נראה, מה היה לנו שבוע שעבר...
אז ככה. ט"ו בשבט- תירוץ טוב לאכול מלא גועל נפש ולקרוא לזה פירות יבשים. כאילו, שאני אבין- למה שנרצה לאכול דברים כאלו בכלל? מישהו מכם היה אוכל חומוס מיובש? כזה שעמד שעתיים בחוץ. עגבנייה מיובשת או טונה מיובשת. טוב, לא דוגמה טובה... אף-אחד לא אוכל טונה.




לא ממש ברור לי הקטע עם מאכלי החג הזה. אבל מה שכן, אני, כמו כל הגברים, רואה אוכל מול העיניים אז אני אוכל. אז יצא שאכלתי אותם בכמויות והאמת היא שבא לי כאב בטן לא נורמלי אח"כ... אבל זה כבר ביני לבין "חדר הישיבות"...




כן, אני יודע... אתן הנשים בכלל לא מבינות את הקטע הזה. כאילו, נשים לא יושבות בשירותים. זה קטע מדהים. ואם הן כן עושות את זה, מדובר בחצי דקה, בהסתר, כשאין אף-אחד בבית וכל הדלתות נעולות בנעילה כפולה או משולשת וגם אז עדיף שזה יהיה במקום נידח ושלכלב יהיה כיסוי על העיניים ועל האף, שלא יידע לאיזה חדר נכנסת. אנחנו לעומת זאת, מקדשים את הישיבה. שומרים את העיתונים הכי מעניינים בצד למטרה הזו. הרי כל הרעיונות הכי טובים של הגברים (נכון שאין המון כאלו) עלו לנו בישיבה בשירותים. היו גם איזה שניים שלושה שעלו במקלחת. אבל בינינו, מתי אנחנו מתקלחים- הרי גברים הם עם דוחה, לא? טוב האמת שלא כ"כ... אבל אנחנו אוהבים שמציגים אותנו בצורה הזאת. עד שיום אחד אנחנו מזדקנים ובאמת נראים ככה.




בכל מקרה, היה דבר נוסף בשבוע שעבר, וזה חג האהבה. אני לא ארחיב על זה את הדיבור, מלבד העובדה שבאופן חסר תקדים הצלחתי להתעלם מהחג הזה לחלוטין. כלומר, לעבור עליו ממש כאילו הוא לא קיים... ואת האמת זה טוב שכך. כי מי בכלל צריך חג כזה כשלמעשה מי שאוהב באמת לא צריך חג טיפשי בשביל להזכיר לו ולא צריך סיבה כדי לחגוג. ומי שאין לו אהבה, ממש לא צריך תירוץ וסיבה להזכיר לו את העובדה שהוא לבד, לפחות מהבחינה הזו... אבל גם זה עבר. אז נושא אחרון שרציתי לדון עליו, ולשם שינוי הנושא הוא אוכל.

אני כידוע לכם אוהב לאכול. ואוהב לאכול טוב, וכמוני יש עוד רבים, אחרת איך תסבירו את העובדה שביום שישי האחרון כמעט כל מסעדה שבדקתי הייתה מלאה ומוזמנת לכמה שעות הקרובות. מה לעשות. אבל אוכל זה אחד הדברים המרכזיים בחיינו, אתם חייבים להסכים. כשאתה רוצה לאכול ואתה רעב, קשה לך להתרכז ועד שאתה לא אוכל משהו, בעיקר אם זה מה שרצית לאכול- אתה לא נסגר על עצמך. אבל המון פעמים יש לך ציפיות כאלו גדולות מאוכל או ארוחה כלשהי ואחרי שאתה מסיים אותה אתה קולט שזה היה רק אוכל ובנוסף לכל, אתה עייף, מלא והכיס ריק. איזו הרגשה מבאסת זו. אבל בת'כלס אנחנו מבזבזים המון כסף על אוכל... אבל למה לבאס אתכם. יש עוד המון נושאים שאנחנו צריכים לדבר עליהם, אבל נשמור אותם לטור הבא ונפרד בינתיים. עד אז תהיו אנשים טובים ואל תכנעו לקטנות של החיים.

אני אשאיר אתכם עם דבר אחרון, אם אתם מצליחים להבין מזה משהו- תכתבו לי, כי אני ממש לא הבנתי.
להתראות.






© Tutei Productions
ניתן לשלוח תגובות ל: eyalbarel@gmail.com




[חזרו לטור הברור של אייל בראל]
[חזרו לצ'ופה 660 דוט קום]